Letter to Tamar

This letter is posted with the permission of the writer. Please consider adding your name and sending it to Denis at maceoin@btinternet.com. When I first saw it, it contained the following introduction:

As some of you will already know, my letter to Tamar Fogel has been translated into Hebrew and will be given to her later next week in time for pesach. It will go under my name, because the letter itself must remain personal and direct. However, I have already received many e-mails from people who have been moved by the letter and who share in Tamar’s grief. If possible, I’d like to put as many names together to add as an appendix to the letter, names of people whose hearts have warmed to one little girl’s anguish and courage. This e-mail contains the original letter I English and the Hebrew translation by Tal Rockman. I’d like as many of you as possible to send it on and to ask your contacts to send me their names, which I can put into one document. It might be nice if they could add their country or city of residence, and perhaps the names of their own children. E-mail addresses etc. will never be included.

---

Dear Tamar,

We have never met, nor are we likely to. I am not a Jew nor an Israeli, though for many years I have defended both Jews and Israelis from the physical and political attacks that are made on them. I live in England, though I'm Irish. The Irish used to be great enemies of the English, who did bad things to us, but who gave us their language, something in which we excel. But many years ago, long before you were born, the enmity between the Irish and the English faded. We are not the same people, but we no longer hate each other, and the English Queen will soon make her first visit to Ireland, in a gesture that the past is past, that we are now allies, not enemies.

The most important thing for you is to be sure that the only guilty parties were the terrorists who carried out the slaughter. And I need not tell you that these were not the first Palestinian terrorists to take out their hate, their resentment, and their jealousy on helpless Jews living on Jewish land.

I have watched you in two videos, the first time when Binyamin Netanyahu came to visit you and your grandparents, and I still remember the force with which you challenged him, such an important man and such a young girl. And after that your tears. It seemed to me then, and it seems to me now that the dead are at peace, and your two living brothers may grow up with less dark memories, but that you above all are old enough and aware enough to carry the most terrible memories through the rest of your life. But I also saw a second video in which you spoke to a reporter from Israeli National Television, and here your tears gave way to a most articulate, awesomely mature, and moving assertion of your right to live in Samaria. I wish every Palestinian could watch that video with an Arabic voice-over. Perhaps there and then they might see that their fight against Israel is worthless, that you will never surrender, that you will not let yourselves be led to the slaughter as happened all those years ago. Rabbi Chaim Potok once wrote that there are no more gentle Jews. He did not mean that Jews are no longer kind or good, but that they now know how to fight back. Kol Hakavod for every word you spoke.

You will grow up among strong people, and you will finally marry and have children of your own. That may seem far off to you, but to someone much older like myself, it will happen in no time at all. When that happens, and when your two brothers find wives and have children, there will soon be more Fogels than before. They cannot substitute for the dead, but they can stand up and speak for them down the long years to come. Your life, however much you may wish it otherwise, will be overshadowed by the terrible event that has fallen on you. You will ask questions and you may find answers. After the Shoah, many rabbis tackled the question of hester panim, asking why HaShem had seemed to turn his face away from his people. I am not a Jew, and I cannot provide easy answers to those questions. You must seek your own answers from your rabbis and in your scriptures. One answer may be found in a short sound recording that was made in Belsen shortly after its liberation by British forces. It was made by the BBC and contains at the end description of a Shabbat service held by a British rabbi, at the end of which the survivors stand and sing HaTikva. They are weak, they are out of tune, some of them will still die: but they are singing in open defiance of the very great Nazi evil that had overwhelmed them and their families. Three years after that, the state of Israel was established.

I'm writing, first because I'm a writer and that's how I express my feelings best. But also because I want to convey just how many people's thoughts are with you. You have your grandparents and aunts or uncles, and after that you have your small and concerned community of I'tamar, but beyond that you have a world of people, Jews and non-Jews, who stand with you in your grief. We feel helpless, not knowing what we can or should do to help, yet longing to do so. How many people can say they truly love the murderers who came to your house that night? Some may hand out candies and dance in the streets, but how meaningful is that? They love themselves and their own dreams of glory, but who can truly love men of blood, people who kill infants in their cradles?

For you the greatest problem of the next few years may be this: you are still a child and you deserve to be reading funny books and watching films and playing games and going to your youth club; but many will treat you as an adult before you are entirely ready for adult responsibilities. You do seem older than your years, but you should not be rushed into adulthood. I am sure your grandparents and others will understand this and will do their best to protect you from those who want to take your childhood away from you.

Enough of the advice! Everyone likes to give advice. You don't have to listen to any of it, and advice isn't really the reason I've written. You are in my thoughts and in the thoughts of millions of other people because the murder of your family has gone so deeply into so many people's hearts.

The list of atrocities carried out on Jews, not just in Israel but beyond, is very long. As a result, it's easy to let them all blur together into one mass. But every so often one death or a group of deaths stands out and demands special attention. One day there will be a memorial to the sacrifice your family made. People from far away may come to visit it. Photographs of it will appear in the press. But the true memorial will be you, an ordinary girl, with a torn heart and a wounded soul, going to school, going to shul, making friends, baking bread, sewing, cooking, reading, blushing when a certain young man comes to speak to you, going to Kever Yosef to marry him, giving birth to your first child. I just mean to say that no-one expects from you heroic deeds, no-one wants you to have to shoulder resistance to all the evils you know better than most. It is your ordinary deeds, the day-to-day living of an ordinary life that are for the creators of horror the most painful thing of all, that Jews will continue to live on land sanctified by Jewish blood. At the end of that recording made in Belsen, someone calls out 'Am Yisrael Chai'. By living, the killers only bring eternal disgrace on themselves, their families, and everyone who shelters them. By living, you make clear to everyone that the People of Israel live, that their light will not be snuffed out, and that when your enemies have gone to dust and seen a darkness beyond measure engulf them, the light of the Jews will illuminate the nations. Grow and be happy and tell us what you see on your journey.

Denis MacEoin

תמר היקרה,
מעולם לא נפגשנו וכנראה שגם לא ניפגש. למרות שאינני יהודי או ישראלי, מזה שנים
רבות אני מגן הן על יהודים והן על ישראלים מפני ההתקפות הפיסיות והפוליטיות
עליהם. אני חי באנגליה, למרות שאני אירי. האירים היו פעם אויבים מושבעים של
האנגלים, אשר עשו להם דברים רעים, אך גם נתנו לנו את השפה, דבר שבו אנו
מצטיינים. אך לפני שנים רבות, הרבה לפני שנולדת, האיבה בין האירים והאנגלים
נמוגה. אנחנו אמנם לא אותם האנשים, אך איננו שונאים זה את זה יותר, ובקרוב תעשה
המלכה האנגלית את ביקורה הראשון באירלנד, כמחווה לכך שהעבר הוא עבר, וכי עתה
אנו בני ברית ולא אויבים.
הדבר החשוב ביותר הוא שתהיי בטוחה בכך שהצדדים האשמים היחידים הם המחבלים
שביצעו את הטבח. ואינני צריך להגיד לך שאלה לא היו המחבלים הפלסטינים הראשונים
שהוציאו את שנאתם, את טינתם ואת קנאתם על יהודים חסרי אונים החיים על אדמה
יהודית.
צפיתי בך בשני קטעי וידאו, בפעם הראשונה כאשר בנימין נתניהו בא לבקר אותך ואת
הסבים שלך, ואני עדיין זוכר את העוצמה שבה עמדת מולו, כזה איש חשוב וכזו נערה
צעירה. ואחר כך את דמעותייך. נראה היה לי אז, ונדמה לי גם כעת, כי המתים מצאו
את מנוחתם, וכי שני אחייך שנותרו בחיים יגדלו עם פחות זכרונות קשים ואפלים, אך
את, מעל לכל, כבר מספיק בוגרת ומודעת כדי לשאת את הזכרונות האיומים לשארית
חייך. אך גם צפיתי בהקלטה נוספת, שבה דיברת עם כתב מהטלוויזיה הישראלית, וכאן
פינו דמעותייך דרך לקביעה כל כך ברורה, כל כך בוגרת ומרגשת על זכותך לחיות
בשומרון. הלוואי וכל פלסטינאי יכול היה לצפות באותו הוידאו עם דיבוב בערבית.
אולי אז היו רואים כי המאבק שלהם נגד ישראל הוא חסר תועלת, וכי לעולם לא
תיכנעו, כי לא תתנו לעצמכם להיות מובלים לטבח כפי שקרה לפני שנים. הרב חיים
פוטוק כתב פעם, כי אין יותר יהודים עדינים. כוונתו לא היתה כי יהודים הם כבר לא
אדיבים או טובים, אלא שהם יודעים עכשיו איך להשיב מלחמה. כל הכבוד לך על כל
מילה שאמרת.
את תגדלי בין אנשים חזקים, ולבסוף תנשאי ויהיו לך ילדים משלך. אולי זה נראה לך
עוד רחוק, אך לאדם מבוגר יותר כמוני, זה יקרה כהרף עין. וכאשר זה יקרה, וכאשר
שני אחייך ימצאו בנות זוג וילדו ילדים, יהיו יותר פוגלים מאשר קודם. הם לא
יוכלו למלא את מקומם של המתים, אך הם יוכלו לעמוד ולדבר עבורם למשך שנים רבות
וארוכות. חייך, עד כמה שתבקשי אחרת, תמיד יהיו בצל אותו אירוע נוראי שעברת. את
תשאלי שאלות ואולי תמצאי תשובות. אחרי השואה דנו רבנים רבים בשאלת הסתר פנים
ושאלו מדוע נראה כאילו השם מעלים פנים מעמו. אינני יהודי, ואיני יכול לספק
תשובות קלות לשאלות אלה. עלייך לחפש את תשובותייך אצל הרבנים ובכתובים שלך.
ניתן אולי למצוא תשובה אחת בהקלטת שמע שנעשתה במחנה הריכוז ברגן בלזן זמן קצר
לאחר שחרור המקום על ידי הכוחות הבריטים. ההקלטה היא של רשת ה-בי'בי'סי' ובסופה
יש תיאור של קבלת שבת שערך רב בריטי, שבסופה עמדו הניצולים ושרו "התקווה". הם
אמנם חלשים, מזייפים, וחלקם עוד ימותו; אך הם שרים תוך התנגדות גלויה ועמידה
איתנה לנוכח הרוע הנאצי העצום שהכניע אותם ואת משפחותיהם. שלוש שנים לאחר מכן
נוסדה מדינת ישראל.
אני כותב, ראשית בגלל שאני סופר וזוהי דרכי להביע את רגשותיי בצורה הטובה
ביותר. אך גם בגלל שרציתי להעביר לך עד כמה אנשים חושבים עלייך. יש לך את הסבים
והדודים והדודות שלך, ואחר כך יש לך את הקהילה הקטנה והדואגת באיתמר, אך מעבר
לכך יש לך עולם מלא באנשים, יהודים ולא יהודים, אשר עומדים אתך בצערך. אנו
עומדים חסרי אונים, ואיננו יודעים מה אנו יכולים או צריכים לעשות כדי לעזור לך,
אבל אנחנו ממש מבקשים לעשות זאת. כמה אנשים יכולים לומר כי הם באמת אוהבים את
הרוצחים שבאו באותו לילה לביתך? מעטים אולי יחלקו סוכריות וירקדו ברחובות, אך
איזו משמעות יש לזה באמת? הם אוהבים את עצמם ואת חלומות התהילה שלהם, אך מי
באמת ובתמים יכול לאהוב אנשי דם, כאלה שרוצחים עוללים בעריסותיהם?
הבעיה הגדולה ביותר עבורך בשנים הקרובות עשויה להיות זו: את עדיין ילדה ומגיע
לך לקרוא ספרים מצחיקים ולצפות בסרטים ולשחק במשחקים וללכת לתנועת הנוער שלך;
אך יהיו רבים שיתייחסו אלייך כבן אדם בוגר לפני שאת מוכנה לגמרי לאחריות של אדם
בוגר. את אמנם נראית בוגרת יותר מגילך, אך לא צריך להאיץ בך להגיע לבגרות. אני
בטוח שהסבים שלך ואחרים יבינו זאת ויעשו הכל כדי להגן עלייך מפני אלה המבקשים
לגזול את ילדותך.
מספיק עם העצות! כולם אוהבים לתת עצות. אינך צריכה להקשיב לדבר, ומתן עצות היא
לא הסיבה שאני כותב לך. את במחשבותיי ובמחשבות של מיליוני אנשים אחרים, כי הרצח
של משפחתך נכנס כל כך עמוק לליבם של אנשים. רשימת הזוועות שביצעו ביהודים, לא
רק בישראל, אלא גם בחו"ל, היא ארוכה מאוד. כתוצאה מכך, קל להניח להן להטשטש זו
בזו. אך מדי פעם בולטים מוות אחד או מספר מקרי מוות ודורשים תשומת לב מיוחדת.
יום אחד יוקם אתר זיכרון לקורבן שהקריבה משפחתך. אנשים ממרחקים יפקדו אותו.
יופיעו תמונות שלו בעיתונות. אך את תהיי מצבת הזיכרון האמיתית - נערה רגילה, עם
לב שבור ונפש פגועה, שהולכת לבית הספר, לבית הכנסת, משחקת עם חברים, אופה לחם,
תופרת, מבשלת, קוראת, מסמיקה כאשר איזה עלם צעיר בא לדבר אתך, הולכת עמו לקבר
יוסף כדי להינשא, יולדת את ילדך הראשון. אני רק מבקש לומר, שאף אחד אינו מצפה
ממך למעשי גבורה, אף אחד אינו מבקש ממך לעמוד ולהתנגד לרוע שאותו את מכירה יותר
טוב ממרבית האנשים. דווקא מעשייך הרגילים, החיים היומיומיים והשגרתיים הם הם
הדבר הכואב ביותר עבור יוצרי הזוועות, שיהודים ימשיכו לחיות על אדמה המקודשת
בדם יהודי. בסוף אותה ההקלטה מברגן בלזן, מישהו צועק "עם ישראל חי". באמצעות
החיים יביאו המרצחים רק כלימה נצחית על עצמם, על משפחותיהם ועל כל מי שמגן
עליהם. באמצעות החיים, את מבהירה לכולם כי עם ישראל חי, כי לא יכבה אורו, וכי
כאשר יהפכו אויביך לאפר וייבלעו בחשכת צלמוות, יאיר אור היהודים את כל העמים.
תגדלי ותהיי מאושרת ותספרי לנו מה את רואה בדרכך.
דניס מק'יואן